הצבע האדום של אמסטרדם
אניטה ובלנקה עבדו יחד בבודפשט שסיימו לעבוד שאחת מאותן נערות ליווי בחולון אחרי – לא בבתי זונות קלאסיים, אלא בדירות דיסקרטיות שהתחלפו כל חודשיים. הן למדו איך לנהל לוח זמנים, להפעיל מצלמות נסתרות, ולסרב בנימוס כשהלקוח לא מרגיש "נכון".
אניטה הייתה שקטה, חדה, עם מבט שתמיד נראה כאילו היא רואה צעד קדימה.
בלנקה – צבעונית, קולנית, כזו שתמיד צחקה חזק מדי, גם כשזה היה על חשבון עצמה.
שתיהן הרגישו שהשוק ההונגרי מת. לקוחות מזדקנים, מחירים בירידה, והמדינה עצמה – יותר ויותר שמרנית. זה לא היה רק על הגוף, זה היה על התחושה – שאת לא אמורה להתקיים בכלל.
בלנקה היא זו שהעלתה את הרעיון:
“הולנד. רגולציה, זכויות, מסים. נמאס לי להיות רפאים.”
אניטה אמרה: “שם גם תצטרכי להיות מדויקת. אין מקום לטעויות.”
אבל היא באה איתה. תמיד באה איתה.
הן הגיעו לאמסטרדם בסתיו, כשכולה לחה ואפורה כמו בד.
הלכו ישר לאזור החלונות. הסתכלו על הנשים מאחורי הזכוכיות, עם תאורה אדומה ופרצופים סגורים. הן לא נראו מאושרות – אבל נראו אמיתיות. שייכות למערכת, לא לשוליים.
מתווכת מקומית שדיברה גם הונגרית סידרה להן חדר קטן משותף, ומקום לעבוד בו – חלון קטן ברחוב צדדי. החוזה היה פשוט: תשלמו שבוע קדימה, לא תהיו שיכורות, לא תעשו בעיות.
בלילה הראשון הן עמדו זו לצד זו, מאחורי הזכוכית, והסתכלו על הגברים שעוברים. צעירים עם תיקי גב, תיירים מבולבלים, מבטים מהירים.
בלנקה חייכה כל הזמן.
אניטה רק נעה מעט, לא מחייכת, לא מדברת.
אחרי יומיים כבר הרגישו את ההבדל.
כאן הלקוחות לא מיהרו. הם בדקו, שאלו, התמקחו.
אניטה אהבה את זה – זה הרגיש לה כמו מו״מ עסקי, לא כמו התמרחות.
בלנקה השתעממה. היא רצתה מגע אנושי, לא ניתוח שוק.
אחרי שבועיים, בלנקה התחילה לפלרטט עם בחור מקומי – יאן. עבד באחת הקופישופים ליד. היה מצחיק, שקט, לא שפט.
היא התחילה להיעלם מהעבודה, מאחרת, חוזרת עם בגדים אחרים.
אניטה הזהירה: “זה מתחיל כמו סיפור אהבה, נגמר כמו תלות.”
בלנקה לא הקשיבה. היא חשבה שמצאה דרך החוצה.
ואז, לילה אחד, בלנקה לא חזרה.
הטלפון היה כבוי. יאן נעלם.
אניטה הסתובבה ברחובות עד הבוקר, שואלת, בודקת.
אף אחד לא ידע כלום, או העדיף לא לדעת.
היא חזרה לחדר, התיישבה לבד.
על המיטה של בלנקה היה מכתב:
“אני לא יכולה יותר. אולי טעיתי, אבל לפחות ניסיתי.”
אניטה לא בכתה.
רק הביטה מהחלון.
אישה אחרת כבר עמדה שם, באור האדום. מישהי חדשה. שקטה. נזהרת. בדיוק כמוה.
בבוקר, אניטה ניגשה ללשכת העירייה.
ביקשה להעביר את הרישיון שלה לרחוב אחר. מקום פחות תיירותי, יותר מקומי.
פחות תנועה – אבל יותר שליטה.
היא נשארה באמסטרדם.
עבדה פחות, שלטה יותר.
בלילה, אחרי הלקוחות, הייתה רושמת בפנקס: שמות, רגשות, גבולות שלא חצתה.
והיא תמיד שמרה מיטה פנויה.
אם בלנקה תחזור.
