מלח בלי ים

כשקלר שהיתה אחת מאותן נערות ליווי מרמת גן עזבה את פריז, היא לא הביטה אחורה. היא תמיד שנאה את העיר הזאת. לא את הרחובות – את האנשים. שיפוטיים, מזויפים, מתוחכמים מדי כדי להיות אמיתיים. היא לא גדלה שם, אלא בנמל קטן בדרום, אבל כמו כולן – האמינה שהמפתח נמצא בצפון. אחרי שנתיים של דירות שכורות, לקוחות מבולבלים, וסוכנים שמבטיחים יותר ממה שהם נותנים – היא החליטה לעבור.

היעד: לונדון.

היא לא הייתה לבד. עם קלר נסעה גם מאי – צעירה ממארסיי עם שיער כחול ונשק קבוע של ציניות. הן הכירו באפליקציה פנימית של נערות ליווי, מין פורום סגור שבו מחליפים מידע, אזהרות, ומספרי טלפון של לקוחות אמינים. מאי אמרה שהשוק האנגלי "צמא לצרפתיות". לא משנה אם זה נכון – זה הספיק לקלר כדי לארוז תיק ולעלות על הרכבת.

המעבר היה קר יותר מהצפוי. לא רק בגלל האקלים – שהיה אפרורי, רטוב, ומתנשא – אלא כי שום דבר לא זרם. דירות להשכרה היו יקרות. חוקי ההגירה השתנו כל הזמן. לקוחות היו זהירים, הרבה יותר מבצרפת. בלונדון, הכול מוסתר מאחורי חזית של נימוס בריטי, והרגשה מתמדת שהן מפרות משהו.

הן התמקמו בדירה קטנה בפֶּקְהאם – שכונה חצי מתחדשת, חצי מתפרקת. המתווך שהשכיר להן את הדירה דרש תשלום לשישה חודשים מראש. לא שאל שאלות. הן לא שאלו מה קורה אם מישהו דופק בדלת הלא נכונה. הסיכום היה ברור: תשלמו, תשתקו, תישארו בלתי נראות.

בתחילה עבדו דרך אתר ליווי מקומי, אבל ההודעות הגיעו באיטיות. הקהל היה אחר – גברים עשירים ממזרח התיכון, בכירים ממשרדי ממשלה, אנשי עסקים שמבקשים שהכל יתועד כ"מסאז'". מאי השתלבה מהר. היא ידעה לדבר את השפה, לשחק את המשחק. קלר פחות. היא עדיין האמינה שאפשר לשמור על קצת שליטה.

יום אחד, לקוח הציע לה עבודה קבועה – "אירוח במלון יוקרה", שלוש פעמים בשבוע, אותם פנים. קלר הסכימה, בתקווה לשגרה. אבל כשהגיעה, מצאה שלוש נערות אחרות, וכמה גברים שלא הוזכרו. היא הבינה מהר שמדובר במשהו אחר. משהו עם מצלמות. היא יצאה בלי לומר מילה. למחרת קיבלה הודעה: "לא חבל לפספס הזדמנות?"

בלילה היא התווכחה עם מאי. "את לא יכולה להרשות לעצמך להיות מוסרית," אמרה לה מאי. "זה לונדון. מוסר זה מותרות פה."

אבל קלר לא רצתה מוסר. היא רצתה גבול. קו אדום שיאמר לה מתי זה כבר לא שווה את זה.

בבוקר, היא קמה ויצאה. בלי תכנית, בלי יעד. היא הלכה ברגל עד הסיטי – הרובע הפיננסי – וחיפשה מודעה שראתה שבוע קודם: "דרושות דוברות צרפתית למוקד שירות לקוחות."

היא הגיעה בלחיים קפואות, בגדים לא מתאימים, ותיק קטן. המראיין שאל אם יש לה ניסיון במוקדים. היא שיקרה. הוא חייך ואמר: "בואי ננסה שבוע."

בערב, היא חזרה לדירה. מאי הייתה במקלחת. קלר התיישבה, פתחה את הטלפון, מחקה את כל האפליקציות. לא הייתה בטוחה כמה זמן תצליח להחזיק. לא ידעה אם תשתעמם, תתייאש, תחזור. אבל לפחות ללילה אחד – היא ידעה שהיא לא חייבת לאף אחד כלום.