קו הגבול
כשפאולה בת ה־23 נחתה בטרמינל האוטובוסים של בואנוס איירס, היא הרגישה שהעולם קפא. האוויר היה יבש יותר, השפה אמנם דומה אך נשמעה לה פתאום כמו מוזיקה מקולקלת. היא לא הכירה אף אחד בעיר, רק את לואנה – שהגיעה לפניה חודשיים קודם אחרי שעבדה שנים כאת מאותן נערות ליווי בתל אביב .
פאולה באה מסאו פאולו. פעם חשבה שתלמד רפואה, אבל אז אביה נפצע בעבודה, ואמא שלה עזבה. הבית הפך לשדה קרב של חשבונות ושתיקות. בגיל 19 התחילה לעבוד בברים, אחר כך במסיבות פרטיות, ומשם הדרך אל עולם הליווי הייתה קצרה.
לאורך השנים היא שמעה על נערות ברזילאיות שעוברות לארגנטינה. בואנוס איירס הייתה ידועה כעיר עם תיירות מין מפותחת, מחירים גבוהים יותר וביקוש גדול לנשים מברזיל – בעיקר בזכות המבטא והיופי האקזוטי, כך לפי המתווכים. חלק מהנערות שחזרו אמרו שזה סיוט. אחרות חזרו עם אייפונים ובגדים יקרים. פאולה לא ידעה למה לצפות, אבל ברזיל כבר לא הייתה אפשרות. האלימות, האינפלציה, האיום התמידי. היא רצתה לצאת.
לואנה, שקיבלה אותה בתחנה, כבר התנהלה כמו מקומית. היא שכרה דירה קטנה בשכונת פַלֶרמו סוֹהוֹ. שם הן גרו יחד, עם מרפסת שמתקלפת ומאוורר חורק. את רוב הזמן בילו מול המסך – מפרסמות את עצמן באתרים מקומיים, עונות ללקוחות, מתווכחות עם סרסורים. הכול באחריותן. לא הייתה סוכנות, לא הייתה הגנה, רק טלפון חכם ורשת של המלצות בין נשים ששרדו עוד יום.
העבודה הייתה שונה. לא אלימה כמו בברזיל, אבל קרה יותר. הלקוחות בארגנטינה דרשו פחות "אהבה" ויותר שקט. הם באו, שילמו, והלכו. לפעמים זו הייתה הקלה, לפעמים ריקנות. פאולה, שהייתה רגילה למשחקים של פיתוי, התקשתה להבין את הקור הזה.
עם הזמן, הן התחילו להכיר אחרות – נערות מפרנמבוקו, רסיפה, ואפילו מאמאזונס. רובן לא באו מחוסר ברירה בלבד, אלא גם מתוך מטרה: לחסוך כסף, לבנות משהו. חלקן שלחו כסף הביתה. אחרות ניסו ללמוד ספרדית ולפתוח דלת לעבודה אחרת, חוקית. אך הגבול תמיד היה שם – בין האזרחית לבלתי־חוקית, בין מי שמרצה לבין מי שנמצאת על הקצה.
יום אחד, לקוח קבוע של פאולה – עורך דין ממנדוסה – הציע לה "לסדר ניירות". היא סירבה. לואנה אמרה לה שהיא טיפשה. אבל פאולה פחדה. לא רצתה להרגיש חייבת. היא לא האמינה יותר באנשים שמציעים הצלה.
בסוף החורף, השתיים חוו פריצה בדירה. מחשבים, טלפונים, כסף – הכול נעלם. לא היה להן ביטוח. לא חוזה שכירות מסודר. הן מצאו את עצמן שוב ברחוב, שוב בלי שורשים. והפעם, משהו השתנה. פאולה הציעה לעבור לדרום – לעיר בשם בארילוצ’ה – עיר קטנה יותר, עם פחות תחרות, יותר תיירים אירופאים. התחלה חדשה.
לואנה היססה, אבל לבסוף הסכימה. השתיים ארזו תרמילים, מחקו את המודעות מהאתרים, ועלו על אוטובוס. הן לא ידעו אם יישארו שם חודש או שנה, אם ימשיכו באותה עבודה או ימצאו אחרת. אבל הן הסכימו על דבר אחד: לא לתת לשום מדינה להחזיק להן את הצוואר.
בבארילוצ’ה, הכל הרגיש שונה. ההרים עטופי השלג, האגמים הקרים, המבטים הסקרניים של המקומיים. פאולה הרגישה כאילו נחתה על כוכב אחר. העיר הייתה קטנה, יפה, אבל סגורה. קשה להיכנס, קשה להסתתר. אין קהל קבוע, אין סצנה. רק תיירים עונתיים, שוטרים משועממים, ושכנים שמכירים את כולם.
בשבוע הראשון הן ניסו להמשיך כרגיל. פתיחת מודעות, צילומים חדשים, דירות להשכרה לפי שעה. אבל זה לא עבד. הביקוש היה חלש, והלקוחות – כשכבר הגיעו – נראו נבוכים. חלקם לא ידעו איך לדבר עם נשים כמוהן. חלקם רצו רק "לדבר". פאולה צחקה מזה בהתחלה, אבל כשהכסף התחיל להיגמר, הצחוק נעלם.
במכולת, מוכרת זקנה שאלה את לואנה מאיפה היא. כשהיא ענתה "ברזיל", האישה מלמלה משהו כמו "עוד אחת". הן התחילו להרגיש שלא רצויות. לא בגלוי, לא באלימות – אבל דרך המבט, האדישות, וההרגשה שהן פשוט לא שייכות.
ואז הגיע מיגל.
הוא הופיע בתחנת הקפה הקטנה ליד האגם, לבוש כאילו יצא ממשרד ממשלתי – אבל דיבר כמו מישהו מהרחוב. הוא זיהה שהן זרות, שאל שאלות ישירות מדי, חייך חצי חיוך של מישהו שראה הכול. פאולה נזהרה, אבל לואנה התרככה.
מיגל טען שהוא עוזר למהגרות. שהוא "מכיר אנשים". שיכול להשיג להן תעודות זמניות, מקום לגור, עבודה פחות מסוכנת. פאולה הריחה שרלטן. אבל לואנה התעקשה: "אנחנו צריכות מישהו בצד שלנו. פה אף אחד לא ידבר בשבילנו."
הן קבעו איתו פגישה במשרד עירוני ישן. מיגל לא היה לבד. גבר נוסף חיכה שם, גבוה, שתקן. הם דיברו על תוכנית – פורמלית, מסודרת. "תוכנית שיקום למהגרות עבודה". הכשרה, מגורים, אפילו קצבה קטנה לחצי שנה. נשמע טוב מדי. פאולה שאלה איפה הקאץ'.
הקאץ' הגיע בצורת טופס. חוזה לא ברור, עם סעיף שדרש מהן להשתתף בסדנאות "הכנה לשוק העבודה". לואנה כבר החתימה. פאולה סירבה.
באותו ערב, הן רבו. בפעם הראשונה ברצינות. לואנה האשימה את פאולה בפרנויה. פאולה טענה שלואנה מתמסרת מהר מדי, שוב שמה את חייה בידיים של גבר זר.
בבוקר, לואנה לא הייתה בדירה. היא השאירה פתק: "אני לא יכולה להמשיך ככה. אני צריכה יציבות, גם אם זה בא עם תנאים."
פאולה נשארה לבד. בלי שותפה, בלי עבודה, בלי תכנית. אבל היא הרגישה חופשיה – כמו מישהי שהחליטה לא להיכנע, גם אם זה אומר ליפול.
היא יצאה לטייל באגם, נשמה את האוויר הקר, ובפעם הראשונה מזה חודשים, חשבה: אולי הגיע הזמן להפסיק לרדוף אחרי מקום חדש – ולבנות אחד בעצמה.
