קו סוקומוויט
ברוני הייתה בת 29 כשאמרה לסטלה: "פה זה נגמר. סידני גמרה אותנו." ממש כמו בתקופה שהיינו נערות ליווי בתל אביב .
סטלה הנהנה, בלי לחשוב. היא גם ככה כבר ארזה חצי מהדברים.
הן עבדו יחד שנתיים – ליווי עצמאי, בקליניקות דיסקרטיות, לקוחות קבועים, הכל מתוקתק. אבל אז הגיעו הצעירות, הרובוטיות, המחירים ירדו, והתחרות הפכה לחונקת. לא היה מקום ל"ותיקות".
באחת ההפסקות ביניהן, סטלה שלפה רעיון מהשרוול: תאילנד. "כולם שם. תיירים עשירים, יפנים, אירופאים, אפילו אוסטרלים ששתו יותר מדי. נשיג דירה, נבנה שם משהו זמני."
ברוני גיחכה: "זמני נהיה קבוע מהר מאוד."
אבל היא ידעה שאין לה יותר מדי ברירות.
הן נחתו בבנגקוק באמצע הלילה. העיר נראתה להן כמו חלום גרעיני – צבעים, רעש, סחרחורת של חום ולחות. לקח בדיוק יומיים עד שמצאו דירה קטנה בסוקומוויט, רחוב ראשי שבו חנויות מותגים, ברים מפוקפקים, וסוכנים עם עיניים עייפות.
הן התחילו לאט – פתחו פרופילים באתרים מקומיים, ניסחו מודעות באנגלית, עם תרגום גס מתחת: “Real Aussie Ladies – No Games.”
ההתחלה הייתה קלה מדי. לקוחות הגיעו מהר. תיירים בגיל העמידה, אסייתים עם חליפות יוקרה, אפילו כמה נשים שחיפשו "חוויה חדשה".
אבל האשליה לא החזיקה.
במהרה, הן גילו את החוקים הלא-כתובים:
– אל תעבדי ליד סוכנויות מקומיות בלי לשלם אחוזים.
– אל תקבעי במלונות יוקרה בלי מישהו שמכיר את השוער.
– אל תתבלטי.
אבל הן כבר בלטו – שתיים אוסטרליות, גלויות, לא מנסות להתחזות ל"מקומיות".
יום אחד, ברוני חזרה מדייט עם לקוח רוסי ומצאה את הדלת פרוצה.
מחשב נייד נעלם, מזומן נעלם. לא הייתה מצלמה.
הן הלכו לתחנת המשטרה.
קצין בחיוך עייף אמר: “אתן עובדות, כן? אולי זה לא כדאי לדבר יותר מדי.”
באותו לילה, סטלה רצתה לעזוב.
"לא בשביל זה באתי. לא להרגיש שוב שקופה."
אבל ברוני שכנעה אותה להישאר עוד שבוע.
“נמצא דרך אחרת. נציע רק ללקוחות קבועים. בלי פרסום, רק המלצות.”
הן עברו לדירה קטנה יותר, בפינה שקטה של העיר. פתחו חשבון מוצפן בטלגרם.
רק שלושה לקוחות ביום. בלי יוצאי דופן.
והפלא קרה – העבודה הפכה לנקייה יותר. לא פשוטה, לא נעימה – אבל ברורה.
ברוני התחילה ללמד אנגלית לילדים בימי שלישי.
סטלה התחילה לכתוב – על החוויה, על המעבר, על איך נשים צריכות לשרוד בלי לצעוק.
הן לא הפכו עשירות. לא פתחו עסק.
אבל אחרי שנה, הן כבר לא הרגישו זמניות.
הן היו חלק מהעיר – לא שייכות, אבל גם לא אבודות.
ובערב, כשישבו על המרפסת הקטנה עם בירה תאית ביד, סטלה אמרה:
“מוזר איך מקום שבאנו לברוח אליו – הפך למקום שאנחנו בונות בו משהו.”
וברוני ענתה:
“כי כל מקום אחר ניסה למחוק אותנו. תאילנד פשוט נתנה לנו מרחב.”
